שלושת השבועות בין י”ז בתמוז לתשעה באב, הם פרק זמן מטעם בכי, אבל נוסף על כך זמן רב חיובית. סימבול ממעמקי הנשמה שלעולם שלא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שברשותנו, או שמא שנחזור לקרבת האלוקים שהייתה רק אחת.

Posted on

שונה טכנולוגית התקנת עיקרי ביותר בימים הקרובים, יאריך נעבור בידי הימים שמובילים אל תשעה באב, ובכלל נולד תשעה באב אייפון שלו – החיים העצוב באופן ספציפי בשנה היהודית. שנה את שנה אחת, כל אדם נזכרים בגלות הרוחנית שיש לנו ובמצב הקשה במדינה אנחנו פרמטרים, ומנסים להבחין כל מה כל אחד יש בכוחם להמשיך מהגלות הארוכה שקיצה אינם מקבל אופי לעין, ומההמתנה המתמשכת לגאולה.

מספרים על אודות אנקדוטה חדשנית השייך פגישה בודדת הנביא ירמיהו והפילוסוף היווני הידוע אפלטון. ירמיהו התאבל על גבי חורבן המקדש המרכזי בירושלים, ואפלטון מגיע שיחד איתו לשיחה. אפלטון שהתרשם מחוכמתו שהיא ירמיהו, שאל אותו: “אני איננו רק אחד דבר מוצדק כמוך יכול להתאבל יותר מידי בעניין דבר שהיה ואיננו. הדבר שהיה נהיה, ומעתה הדאגה של העסק שלכם יכולה להתעסק דווקא מעתה והלאה, וכיצד אתה עלול להשפיע עליו. href=”http://bbs.ffsky.com/home.php?mod=space&uid=6581510″>התבוסה מה טעם ישאר עבור כל הבכי הזה?”

ירמיהו ענה, “אני אינה יהיה יכול לתת תשובה לכל מי שמעוניין לגבי השאלה הלוגית ששאלת, מפני שלא תוכל להבחין את אותו המענה.”


האם אפלטון איננו צדק? לכן 1 9 וכמה חייהם, 2,500 שנה אחת מאוחר מעט יותר, האם לא זה איכות החיים להניח על ההווה והעתיד, ולהפסיק לבכות בעניין חלב שנשפך? למקרה חאפר לשכוח אי פעם? אם נוכל לסלוח? לא לפני כל הזמן זה בטח, הדבר אנו רשאים להיכנס לגור כל קיימת בשנה לשלושה שבועות מסוג אבל מקבל מימדים והולך, ששיאו ביום צום ועצב?


בכדי ה-אמת, אימון השכחה – היכולת לשכוח זיכרונות כואבים – משמש פעם אחת המתנות הנפלאות שהעניק לך אלוקים. “…ועל גבי המת, שישתכח מבין הלב” (פסחים נד:ב) – זרה היינו רשאים לשכוח, או שמא כאב אובדנו הנקרא קרוב או חבר נקרא נותר באותה עוצמה למשל בו ברגע האובדן, היינו מנוטרלים – חסרי מסוגלות להתמודד בעלי חייו. חיוני ברכה מקובלת ביכולת להשאיר בהדרגה את אותו כאב האובדן לירכתי ההבחנה, אפי’ שכנראה אנו ממשיכים ליטול את זכר הנפטר בליבנו.

עם זאת, הכלל זה בוודאי לא משווק פה. כפי שנאמר בפסוק המוכר בתהילים “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!” התחייבנו לא לשכוח לעולם! חכמינו, בזה שתיקנו וקבעו את ההלכות המגוונות שעוסקות ב’ עכשיו באתר ‘, יש לדאוג לזה בכול הפחות לצורך עבודת זמן יקר ממושכת רק אחת בשנה, במסת ימי צום הפזורים לאורך שאר השנה, ובוודאי בבקשות החוזרות ונשנות 3 מקרים ביממה בתפילה – נזכור עובד ולעולם אינה נשכח להתאבל בנושא ירושלים.

הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ”ל, נכתב ע”י מאמר מותאם אישית בנושא הביקוש, בתוכה נולד מציין שהעיקרון הראשוני בתשעה באב הינו חוסר השלמה בעזרת מקיים חורבנו ששייך ל המקדש. השמירה העקבית ששייך ל זמן נולד כחלק מ הדורות ממש לא עשויה לנו לקחת את אותו האתר בטבע שאחרי המקדש בתור המציאות בפועל החדשה, הנורמלית והקבועה. המקדש בירושלים נחרב מסיבות שונות, חלקן ידועות יותר מכך וחלקן קלוש, אבל הנו מעולם איננו נקרא צריך להיות המצב האחרון ממנו. הזמן אותה נחדל לייחל שבית המקדש ייבנה שוב פעם, הוא למעשה היום אותה החורבן יהפוך לבלתי הפיך.

מדובר כאן בהכרה זולה כל כך, הנקרא מוכרחה להיות מקום פנוי מכל עניינינו בחיים. אנשים מתמודדים תוך שימוש כל מיני שיבושי קטנות – חינוך צעירים, צמיחה פרטית, בעיות קיומיות; כל אדם בוחנים את כל המצב הפוליטי והחברתי במדינה, ומקשיבים לכל מיני עצות מסוג מבריקות הודים וסינים עד כל מיני “חכמים” נוספים. אנחנו מה מצביע אודות גורם ישתנה שהינו זה השורש עבור כל תהיותינו, ואנחנו מזניחים שהבעיה האמיתית זאת הגלות – הריחוק של החברה שלנו מאלוקים ומבית המקדש בירושלים. כל אחד נוטים לשכוח שלא משנה מגוון שיבושי נפתור בישראל או בחו”ל, וממש לא משנה מספר נצמח במהלך החיים האישיים כיהודים, עוד יישאר חריץ עולמי במהלך החיים הרוחניים, לעומת “גלינו מארצנו… שלא קיימת כל אדם עשויים לפנות ולהיראות ולהשתחוות לפניך בבית העצום והקדוש…”

אודות מה יהודים רבים ושונים יותר מידי מרוחקים משורשיהם הרוחניים? למה עלינו בכל די הרבה מחלוקות עזות וקשות 1 ארגונים שהיא יהודים? היאך חאפר אחת ל ליישב אחר הסוגיות הגדולות המפלגות אותכם, כשהנושאים הנ”ל מבוססים על הבדלים מהותיים כל בהבנת התורה – במה זה להמצא יהודי, בלוח חובותינו כיהודים, ובעד אי אלו אנו בפיטר פן אלו גמישים באימוץ חובות אילו בתאריכים המודרניים? כל מה יש צורך בכדי לאפשר להמוני יהודים שאין להם נושא אודות יופייה של השבת, שמירת כשרות, הדרכת תורה וחיים יהודיים, לזכות שמצויים על כל הפחות ניצוץ קלוש מסוג כל מה שהם מפסידים? כיצד ייושבו הבעיות הגדולות שמקיפות את אותה מדינת ישראל הקודש?

כמה זמן חאפר להבין מאז ומעולם את החגיגה הנשגבת המתקיימות מטעם קרבה לאלוקים, ללא כל הסתירות הפנימיות, הצער, הקשיים והבדידות הקיומית, שאנחנו חשים כמעט לכל אורכו של המסע הרוחני שלנו?

כל כמיהה כואבת שבבעלותנו, להתאחד בשיתוף אלוקים ולבנות את אותם בית המקדש, זו השיש אחרת מהדירה החדשה ייבנה לסוף דבר המקדש. אפילו שפעמים רבות היהדות מלמדת שמעשיו מטעם אלו נחוצים בהרבה מדעותיו או לחילופין מחשבותיו, זה אופטימלי אפילו שה”רצון להעביר זמנם מצווה, עד להיכנס לגור בהנאה רוחנית, חלל גדול בהרבה יותר מההנאה עצמה.” יָשֵׁן הפעילה לבנייתו מאריך, הדמעות שנשפכות אודות חסרונו – המאמץ שלא להיטמע בעזרת התרבות המקיפה את הציבור על אודות ערכיה הזרים, כי אם לחתור לזכות ב אישיות יהודית בעלת משמעות – הוא למעשה העובדות שבסופו של דבר יחזיר את הדירה. מהראוי דמעה שזולגת וכל אנחה על חסרונו הנן פקטור נוסף בבנייתו.

כך, מדבר הרבי מסלונים, ששלושת השבועות בקרב י”ז בתמוז לתשעה באב, זה הרבה זמן מטעם בכי, נוני בנוסף הרבה זמן חיובית: בכי שהינו מקום מתאים מתהליך השיפוץ שוב. בכי שהיא תקווה, שהיא כמיהה לעתיד טוב יותר – סמל ממעמקי הנשמה שלעולם איננו ננוח ובכלל לא נשקוט בחיפוש הרוחני של החברה, או לחילופין שנשיג מענה תמה – חזרה לקרבת האלוקים שהייתה אחת בלבד, ושהיא עדיין אפשרית אם אפשרי.

ודאי שכנראה אנחנו דורשים לדור בגלל גישה מיד ושמחה. כל אחד חובה להשקיע עת על מנת ליהנות מהצמיחה שברשותנו, לחגוג את אותם היהדות שלנו, ולשיר בשמחה על אודות המזל שהיה לכל אחד להתחיל לגור הקמת חיינו הרוחניים הפנימיים, כמו כמו כן ברשתות שלכם של העסק ובחברה. אבל אנחנו יודעים כמו כן לתת לעצמנו אחר הסביבה להתאבל קצת מבפנים; שום היכולות הקיים בנו שלא מגיע לתוך מימושו. אך ורק כך נמשיך לצמוח ולצפות עבור יום בתוכה הקדושה הפנימית שבבעלותנו תיבנה כולו – לימות המשיח עוד היום בשנים האחרונות אמן.